פרויקט גמר

אחת התופעות המורכבות והנפוצות ביותר בגבולות ישראל - ובמיוחד ביישובים ערביים - היא תופעת התכנון והבנייה הבלתי פורמליים, כמו גם קיומם של כפרים לא מוכרים, כפי שמוגדרים בחוק.
אלו יישובים ערביים שאינם מוכרים רשמית על ידי המדינה, כלומר אין להם סמכות מוניציפלית או אזורית לנהל אותם ואין להם גבולות שיפוט מוגדרים בחוק.
כתוצאה מכך, תושביהם אינם מקבלים שירותים בסיסיים כגון מים, חשמל, שירותי בריאות, חינוך או תקשורת, ואין תשתית מתוכננת לכבישים או לתחבורה ציבורית.
כפרים אלה אינם מופיעים במפות רשמיות, וגם אין שלטי דרכים המכוונים אליהם. בנוסף, אין קלפיות בתוכם במהלך בחירות, למרות שתושביהם הם אזרחי ישראל ומצביעים ביישובים ערביים מוכרים סמוכים (מחול ופרח, עמ' 11).
מציאות זו משקפת את תפיסת "הנוכח והנעדר".

רוב המבנים בכפרים אלה מוגדרים על ידי המדינה כבנייה בלתי חוקית.
עם זאת, מצב זה אינו תוצאה של בחירות אישיות, אלא תוצאה ישירה של מדיניות המדינה שנכשלה להכיר בצרכים האמיתיים של האוכלוסייה הערבית והגבילה את פיתוחה העירוני.
כתוצאה מכך, תושבים רבים נאלצו לבנות את בתיהם ללא היתרים, מה שהותיר אותם תחת איום מתמיד של הריסה כחלק ממדיניות הרס מתמשכת.

שורשי התכנון הבלתי פורמלי וקיומם של כפרים ערביים לא מוכרים בישראל נעוצים 77 שנים אחורה, מאז מלחמת 1948.
עד היום, המדינה לא נקטה צעדים משמעותיים לפתרון הבעיה, אלא ממשיכה להצדיק הריסות בנימוק של אי הכרה.
רוב המאמצים להכרה ולפתרונות תכנון חלופיים יזמו ארגונים לתכנון אלטרנטיבי וזכויות אדם.

כפר דהמש משמש דוגמה בולטת: הוא ממוקם על אדמה חקלאית במרכז ישראל, ותושביו עתרו במשך שנים רבות לבתי המשפט בבקשה להיתרי בנייה ולזכות להכרה, אך המדינה ממשיכה למנוע מהם אפשרות זו.
בתגובה למדיניות ההריסה המתמשכת, התושבים בנו חומות סביב עצמם, בחיפוש אחר תחושת ביטחון והגנה.

פרויקט זה מציע לחקור את הכפר - את ההיסטוריה שלו ואת המציאות החיה שלו - ולפתח סביבת חיים הוגנת ומכובדת.
מכאן עולה שאלת המחקר המרכזית:

בהיעדר הכרה מדינתית ולאור ההזנחה המתמשכת של צורכי האזרחים הערבים, מהי התוכנית החלופית לשיפור חייהם של אלו שנאלצו לבנות ללא היתרים וחיים בפחד מתמיד עקב מדיניות הריסה מתמשכת בתוך כפריהם הלא מוכרים?

בהתאם לכך, התוכנית החלופית שואפת לא רק ליצור כפר עצמאי ומתפקד באופן עצמאי, אלא להקים בניין ציבורי - בית הספר - המחובר למסגד, ומהווה יחד את אבן הפינה של הכפר.
בניין זה הופך הן לפעולה סמלית והן פיזית של התנגדות למדיניות ההריסה ולמרכז קהילתי, והופך את בית הספר למוסד החינוכי החיוני והמבוקש ביותר באזור.